אז אחרי שלושה חודשים של חזרות אינטנסיביות, סדנאות ושיעורים שהעברנו לעצמנו והרבה עזרה ותמיכה של אנשי מקצוע, משפחה וחברים, ובעיקר אתם המעריצים, אנחנו גאים להכריז על ההצגות הראשונות של המופע השלישי שלנו "התקפת לב", מופע מקורי, חדש, מצחיק ומרגש.
לרכישת כרטיסים לחצו כאן.

נתראה?

תחושת הפספוס זה משהו שהולך איתנו לאורך כל הדרך. כל צומת דרכים בחיים בעצם רק מזכיר לנו שעל כל בחירה שנבחר, יש עוד לפחות דרך אחת, אם לא שתיים או אלפים שפספסנו.. אפילו עכשיו.. וגם עכשיו. ממש ממש עכשיו ברגע זה. עכשיו.

www.youtube.com/watch?v=YO8EcPKlYJU

ואם כבר תחושת הפספוס כל-כך חזקה, אז היא גורמת לנו רק לדבר אחד-

www.youtube.com/watch?v=5yThbAHZ-EY

*מוגש כשירות לציבור. מומלץ לעיין בעלון לצרכן לפני השימוש.

זהו. אני כבר עוד מעט בן שלושים ואחת ואני נאלץ להבין שכנראה (כנראה-כי אני אדם אופטימי) כבר לא יגיע האביר על הסוס הלבן. כבר אף אחד לא יטפס על העץ שמוביל למרפסת שלי כדי לומר לי "לילה טוב", אף אחד לא יזרוק לי אבנים באמצע הלילה לחלון כדיי שאתעורר, אציץ מהחלון ויגיד לי שהוא אוהב אותי… ומאיפה בכלל כל הרעיונות והפנטזיות האלה נכנסו לי לראש? אז זהו. שיש כתובת- ג'וליה רוברטס.
רק לאחרונה גיליתי שבעצם היא שיקרה לנו כל הזמן.. מכרה לנו אשליה. היא והקומדיות הרומנטיות הטיפשיות שלה. ושיהיה ברור, אני מכור לג'אנר, מי מאיתנו לא ראה את "אישה יפה" לפחות, לפחות 3-4 פעמים בחייו, “יש לך הודעה", “החתונה של החבר שלי", “האחת והיחידה"… שאני חושב על זה , זאת לא רק ג'וליה, זאת גם ג'ניפר (אניסטון) אהובתי ומג ראיין… מה זה? כל הסרטים האלה שחינכו אותנו להאמין שיום אחד הוא פשוט יגיע, וששווה לחכות, וגם לא סתם, כשהוא יגיע, הוא יגיע עם אפקטים מיוחדים, זיקוקים בדיוק ימלאו את השמיים,יונים לבנות ימלאו את הכיכרות, אני אפול ברחוב והוא בדיוק יהיה שם להרים אותי, אני אחכה בתור לקולנוע, והוא יגש אלי חצי מבוייש חצי בטוח בעצמו…

בחיים האמיתיים הסרטים האלה גרמו לי לצפיות כל-כך גדולות שגם אם הן קורות אני כבר עיוור מידיי לזהות אותן, כי הריי גם הבטיחו שיהיו זיקוקי-דינור בשמיים.
אני בעד תביעה המונית, באמת. אני נתתי את האמון שלי בנשים האלה והם בתמורה מכרו לי שעה וחצי של התייפחות והתרגשות כמו ילדה בת 16 ומערכת ציפיות כזאת שאני בספק אם קייט מידלטון סופקה ביום חתונתה. כל המחוות בסרטים האלה נשארו על המסך ואנחנו נשארנו עם המציאות העגומה.
מתי בפעם האחרונה קיבלתם מכתב בדואר שהוא לא חשבון החשמל או הארנונה? כל הקידמה שנועדה לעזור לנו להתקרב אחד לשני, בעצם רק מרחיקה ביננו. תנו לי ספסלי עץ לאור ירח, תנו לי מכתב בדואר כתוב בכתב יד "מצאת-חן בעיניי, ניפגש בחצות בגינה?” היום לפני שניפגשים עם הבן-אדם כבר עושים עליו "גוגל" ועבודת תחקיר כזאת, כמו הייתי אילנה דיין, והרומנטיקה מתרחקת מאיתנו..

נראה לי שאני אוותר על לתבוע את ג'וליה רוברטס, בכל אופן לא נעים, חברה למקצוע, וג'ניפר אניסטון, תמיד אני ארצה שתישאר חברה שלי, אבל במקום לחכות לאביר על הסוס הלבן, למה שאני לא יהפוך לאחד כזה? לגדל סוס בעיר זה נראה לי עסק מלוכלך, אבל זה בהחלט סיבה טובה לשמן את הגלגלים באופניים.

מידיי פעם אנחנו גם אוהבים להתעסק במספרים. מבירור קצר שערכנו על קטעי הוידאו שהעלנו לרשת
אנחנו מגישים לכם את 5 קטעי הוידאו הנצפים ביותר שלנו.
אתם מוזמנים לצפות ולהגיב, לחלוק ולהראות לנו מה קטעי הוידאו שלנו שאתם הכי אוהבים.
צפייה נעימה-

ובמקום הראשון-

www.youtube.com/watch?v=53FWmnOi3T4

*מקום שני (מתוך הופעת ה-100) -

www.youtube.com/watch?v=yDLV3JpEus0

*מקום שלישי-

www.youtube.com/watch?v=4uj87O6PQpI

*מקום רביעי-

www.youtube.com/watch?v=f6VOKXHMLeE

*ובמקום החמישי-

www.youtube.com/watch?v=KY_vGXgbS8w

עד הספירה הבאה…

כל הסימנים מתחילים להעלם.. חלקם דוהים בשמש, חלקם עפים עם רוחות הסתיו שרק התחיל, חלקם נמחקים עם טיפות גשם ראשונות שעוד רק מפלרטטות. וככה לאט לאט כל סימן של אהבה שהיה פעם שנינו מתחיל להתרחק. הוא כבר לא שלנו. לכל אחד מאיתנו יש עכשיו את מה שהוא רוצה שישאר שלו, את מה שהוא עוד נלחם בו לצאת ממנו החוצה הלאה.. וככה התחילה השנה שלי, בהבנה שנשבר לי הלב. תל-אביב של עונת המעבר בין הקיץ לסתיו יפה כל-כך, פתאום כולם כל-כך יפים מסביבי, כפות הרגליים שלנו עם העלים ברחובות יוצרים מוסיקה, ולא נותר לי אלא להאמין שאם השנה התחילה חרא (סליחה על הביטוי, כן?) אז אין ספק שזאת תהיה שנה טובה.
לאנשים כמוני שאוהבים שליטה, דברים חדשים הם קודם כל מקור לפחד מאוד גדול.לכן שנה חדשה היא מאין משהו שכזה שנע בין הפחד לכל ההבטחות שאנחנו מבטיחים לעצמנו, לבין האהבה לאותן הבטחות, כי הכל חדש ונקי, כמו עמוד ראשון במחברת חדשה- השליטה אצלך, רק צריך לא לפחד לצאת מהקווים. ארוחות החג עם המשפחה הפכו השנה לעוגן עבור הרגשות שלי, ועדיין לא הצלחנו לפתור את המשוואה המתמטית איך חמישה אחיינים יכולים לשבת כל אחד מהם ליד דוד אחד?  בסופו של דבר שלושה מהם נאלצו לוותר, לשבת ממולי או לשבת באלכסון אלי. בסופו של דבר כולנו אכלנו קינוח עם חיוך על הפנים.
גם אני צריך ללמוד לוותר, ללמוד לא לברוח, ללמוד להאמין.. בסוף תמיד, אם אני ירצה או לא ירצה, המסקנות צצות מעצמן. וככה התחילה לה השנה, בהבנה שנשבר לי הלב, אבל גם שהוא יכול לאהוב מחדש.

וזה שיר יפהפה, תהנו-

www.youtube.com/watch?v=eIMDstKnXkQ

הכל התחיל ממערכת יחסים הזוייה שדאנה ואני רקמנו לשני אחים באחת ההפקות שעשינו בשנה ג' בסטודיו של ניסן נתיב. משם השתוללנו לנו בזמננו החופשי ובדמיוננו החופשי…

לפני שבוע בערך זה קרה, הרגע הקטנטן שכ"כ חיכיתי לו.. כמידיי שנה בתקופה הזאת, כמו קסם מתוק, מונח לו על שטיח הכניסה הביתה הקטלוג החדש של איקאה… ממממ… איזו התרגשות, ואיזו קפיצות שהילד הקטן בתוכי עושה לעצמי בבטן, אני לא יכול כבר לחכות ולפתוח את הדלת כ"כ מהר, שהרגל שלי נתקעת במשקוף, אבל למי כואב ברגע ציפייה שכזה, לפתוח את העמוד הראשון, והשני והשלישי.. ולהגיע לסוף, ואז לחזור להתחלה ולהתחיל לסמן. חדש. הכל חדש, וגם הכל כ"כ זול, וגם הכי הרבה אפשר בתשלומים, ויחידת המדפים לקיר תחליף את יחידת המגירות משנה שעברה, וברור שצריך לקנות כבר כיסא חדש במקומו של הכיסא הלא נוח של שולחן הכתיבה… חבל על הזמן יש לי פרפרים בבטן כמו לפני הופעה.. או יותר טוב כמו אחרי דייט ראשון מוצלח ואתה מחכה כבר לשני, והשני, אתה כבר יודע איפה הוא יהיה… לא בקטלוג.. בחנות עצמה.. אלוהים יעזור לי איזו חגיגה, אני לא עומד בזה, אז אני אשב. אנחנו שבוע לפני ראש השנה, ככה שהראש כבר מתוכנת לנו שמגיע לנו דברים חדשים, התחלות חדשות. כמה כייף זה חדש,אה? ישר מהניילון.. אני, אם אני קונה לעצמי עיפרוi זה סוג של אירוע. השלב הזה שזה עוד ביד של המוכר ואז עובר לשקית, ואז אתה יוצא מהחנות וזהו, זה שלך- אני חושב שזה אחד מהרגעים המאושרים אצל כל בן-אדם, תחשבו על זה, נעלי הספורט שכ"כ רציתם, הפלזמה החדשה לסלון, השמלה ההיא, הדיסק החדש של מי שתרצו.. זהו, זה שלכם. אני מרגיש כמו מלך, זה חדש, ראיתם? הלו, שמתם לב שזה חדש? חדש. חדש! יום אחרי היום הזה, אחרי שהדלקתם בפעם הראשונה, נעלתם לריצה, קרעתם מהניילון וזהו. החגיגה נגמרת. זה כבר ישן. ההתלהבות נגמרה, זה כבר חלק ממך. “על זה היתה כל המהומה? בשביל זה נסעתי חצי עיר על אופניים? גם בתכלס ביני לבין עצמי, בוא נודה זה היה דיי יקר..מה היה לי רע כ"כ עם הדברים הישנים שלי?”

כמה טוב זה ישן ומוכר.לחזור לספר שאתה כבר יודע את הסוף שלו, אבל אל שורות מתוכו שגורמות לך לקחת את אותה נשימה עמוקה שלקחת כשקראת אותו לראשונה.. החולצה שאתה כ"כ אוהב שמחמיאים לך עליה תמיד, איזו תחושת ביטחון זה נותן לך, לחזור לחדר שלך, עם הדברים המוכרים, הישנים. אם הייתי חוזר כל יום לחדר חדש הייתי מאבד את עצמי.. הכיסא הלא נוח של שולחן הכתיבה, המצעים עם החור בקצה.. לפעמים במקום לקנות חדש אולי פשוט כדאי לצחצח את הישן. סתם בשביל שבאמת נרגיש בבית.

www.youtube.com/watch?v=OnqAUuuY5wY

כבר אמצע ספטמבר (!), התחילו הגנים ובתי הספר, האויר התחיל מעט להתקרר, והנה התפנתה לי שעה קלה. החלטתי לשתף אתכם בעבודה שהתחלנו השנה בסדנאות ציפורלה.

ממש עוד מעט תהיה סדנת יצירה מתוך קבוצה (18+). היא חד-פעמית, שלושה ימים בסטודיו שלנו בת"א, מתחילים ב22.9. עבודה דרך הערכים שלנו עד ליצירה של קטעים מקוריים. לכל מי שמעוניין לטעום, לחוות, לזוז, ובעיקר-ליצור. אנחנו מעבירים את כל השיעורים, ואפרת תקח עליה את שיעורי המקור עם הקבוצה.

התחלנו בתחילת ספטמבר סדנא שנתית, בשתוף עם מועדון יהודה וישראל שבלי שום קשר כדאי להכיר אותו. קבוצת הנוער (14-17) במועדון תעבוד לאורך השנה דרך הערכים ועד ליצירת ערב מקורי. למי שהמקום הזה חסר בחיים שלו ומחפש קבוצה קבועה ומוכשרת. אנחנו מעבירים את השיעורים, אני ותמרה ניצור את הערב המקורי.

נשמח מאוד לראות אתכם. לכל שאלה אני כאן:)

לוטוס

שנה עברה מאז עלה "דרךחגב" שלנו לאוויר העולם, וכעת אנחנו נרגשים להוציא לאוויר העולם את הדיסק של שירי המופע. מופע חגיגי ב1/9 ב20:30 בצוותא, ת"א. ראו הוזמנתם.

פתאום, באמצע ההפגנה, הוא היה חייב לחרבן.

הוא הביט סביבו בחרדה. מוצאי שבת. הכל סגור. כל העם ברחוב. המון אדם מקיף אותו, סוגר עליו מכל עבר. הוא כבר מזמן לא הולך בכוחות עצמו, הוא נסחף עם ההמון אל עבר הרחוב הבא, כל עצירה- אפילו רגעית- נתפסת כמרידה חצופה ועיכוב בלתי נסבל בהתקדמות נחיל בני האדם אל עבר – לאן בעצם? – אל הכיכר. ודווקא עכשיו הוא חייב לחרבן. חייב. עכשיו. זה גדול ממנו. זה חרבון שחייב להשתחרר ומהר- הוא הרגיש שבטנו מתפוצצת. פתאום היה נדמה לו שחודשים- מה חודשים? שנים! שהוא מחכה לחרבון המשחרר והקתרזיסי הזה. אבל איפה? איך? אין לו סיכוי, הוא מוקף. מה יכול לעשות מעי אחד— גס ככל שיהיה— אל מול גלי המהפכה השוטפים את העיר? לא. הוא מוכרח להיות חזק. איפוק! לכווץ ישבנים ולצעוד קדימה. אסור לתת לרצונו של פרט אחד קטן, עלוב ויומיומי כל כך לעמוד בדרכה  של המהפכה. הקרבה היא מילת המפתח. אומץ! אבל הוא לא יכול. לא הפעם. הפעם זה חייב לצאת, הפעם הוא מוכרח- פשוט מוכרח לחרבן. ההמון, צועק ומשולהב, כבר הגיע לכיכר ונאסף סביב הבמה המאולתרת, הנואמים הסתדרו במקומם ועמדו להתחיל. ההיסטוריה עמדה בפתח. ורק הוא, באמצע ההמון, התיישב על הרצפה, נסתר מעין המצלמות והבזקי הפלאש המסנוורים, הפשיל את מכנסיו, ותוך כדי שהוא צועק בקצב יחד עם כל העם ומניף זרועותיו בהתלהבות אל השמיים- דמעות אושר והקלה בעיניו, רוחות המהפכה מנשבות עד עמקי בטנו- נתן את החרבון הגדול ביותר בחייו. לרגע אחד אפפה דאגה קלה את פניו- עניין נייר הטואלט – אך כשנחו עיניו על ערימות הפליירים המשומשים והמאובקים שהיתה מפוזרת סביבו, חייך והודה בסתר ליבו למארגני המהפכה האמיצים. לחיי המהפכה!…